יש לי 23 קרובי משפחה שגרים במושב אמירים- כפר צמחוני בריאותי מלא באנשים בעלי עקרונות חזקים ואורחות חיים מגוונים (והרבה פעמים מוזרים), העיקרון הבולט באמת הוא הצמחונות והשאיפה לדרך החיים הטבעית והבריאה יותר. 

את רוב הזמן שלי אני מעבירה באמירים, עם בנות הדודות שלי ועם המשפחה ובמסעדה של הסבתא והדוד שלי. כשאת מסתובבת הרבה באמירים, אין מצב שלא תפגשי דמויות ואנשים שונים שבאו לחיות בדרך אחרת מאיך שהם חיו לפני – לכן האווירה הכללית של שלווה, טבע ובריאות הגוף והנפש היא חלק שמבחינתי בלעדיו אמירים היא לא כל-כך אמירים. אלא שרוב המלחמה בכלל לא הייתי בבית – אפילו לא הייתי בישראל. 

ב-19 באוקטובר ההורים שלי החליטו להתרחק מהמלחמה ולטוס לפורטוגל, שם היינו כמעט שלושה חודשים. 

ב -11 בינואר כשחזרתי, שמתי לב לאווירה שהשתנתה – הדוד שלי שגר בבית מתוק ביער עם סוסים, תרנגולות, כלבים וחתולים- פתאום הולך לכל מקום עם נשק ארוך. 

בפורומים ובקבוצות יש פתאום וויכוחים פוליטיים, במושב מסתובבים חיילים ומודבקים בכל מיני מקומות סטיקרים שקשורים למלחמה במקום לטבעונות.

נורא טבעי לי לבוא ולומר שאמירים השתנתה לרעה ושאנשים שכחו מי הם. שהעקרונות הם לא באמת עקרונות. אבל זה פשוט לא נכון – זאת המציאות של המלחמה. היא מזדחלת לכל פינה חשוכה ואופפת אותה בערפל. 

האמת היא שכמעט כלום לא השתנה באמירים. אני מאמינה שאם הייתי מצלמת את התמונות האלו בזמן של שלום, רובן היו יוצאות מאוד דומות לאלו שקיימות כאן היום (חוץ מהרובה שאותו קשה לי לתרץ). 

מה כן השתנה, זה משהו שיותר קשה לי לומר. זה בדברים הכי קטנים שהשתנו שבסופו של דבר התלכדו ויצרו תמונה מוזרה ומעוותת.