בזמן מלחמה בצפון יצאתי לצלם את הקיבוצים שלא פונו וחווים כאוס בחיי היום יום.

קיבוצים שנראים כמו בסיסים צבאיים, כבישים ריקים, מקומות נטושים שפעם היו מלאי חיים, מחסומים ועמדות שמירה בכל פינה.

רעשי הפגזות שלא נותנים לנו לשכוח שיש מלחמה, רעש הנחלים התחלף ברעש הנגמשים החורצים בכבישי הישובים. הטבע החי והאוויר הנקי התחלפו בסוללות תותחים, עמדות שמירה וריח אבק שריפה.

הקיבוץ שבו אני גר שהיה שקט ונעים הפך למקום אפור מלא עמדות שמירה ושקי חול.

גני ילדים, בתי ספר ותנועות נוער נפגשות במקלטים ומרחבים מוגנים.

מחשבות יומיומיות על מה נכון ובטוח מספיק והאם אפשר לחיות כך ולעוד כמה זמן?

הקונטרסט בין הפריחה והשגשוג של הטבע לבין הקמילה של הישובים והקיבוצים.