הזיות

״אני ער, אני קיים, אני רואה אבל אני לא מצליח לזוז...״

בפרויקט שלי בחרתי להציג את החוויה של מישהו שמתמודד עם שיתוקי שינה:


אני לא יודע מתי אני באמת ער.
אני ער, אני קיים, אני רואה אבל אני לא מצליח לזוז.
אני מתעורר, נושם עמוק, מתעורר שוב, מנסה ללכת, לא מצליח, ומתעורר שוב.


אני נכנס ללופ של פעולות, אני כל פעם בטוח שקמתי וזה מרגיש כל כך אמיתי
אבל אני עדיין ישן ועדיין לא מצליח לזוז.


שיתוקי השינה לפעמים מתערבבים עם סכיזופרניה, יש הזיות מפחידות
ורואים דמויות מאיימות שלא באמת קיימות למרות שזה מרגיש שכן

את ההזיות האלו זוכרים גם בשעות הערות.

 

התמונות בגלריה הן מטאפורות לפחד, לתחושת השיתוק ולמשקל הכבד המורגש תוך כדי, יחד עם המשקל של השמיכה הכבדה שמטרתה היא להשאיר אותי במיטה ולא ללכת מתוך שינה.

הפרויקט הוא מטאפורה למראות של החולם ולפחד מעצמו.

בזמן שחיים פשוטים ממשיכים במרוצם היומיומי, יש את אלו שנתקעו בזמן, שנעצרו.

אנו חיים בעולם משתנה, בו יש לנו את היכולת לבחור את דרכינו ולשפר את המציאות שלנו. 

כשמסתכלים על הפער שנוצר ממלחמה ועל המשפחות הנפגעות, רואים שהימים שלהם הפכו למאבק יומיומי על קיומם.

 משפחות מתמודדות עם חוסר אונים, פגיעה בזכויות, ותחושת ביטחון נמוכה. וממול לזה, בחיים שממשיכים, יכולים להנות מחינוך מובהק, בהם ניתן לפתח ולמצוא את תחומי העניין והיכולות האישיות, תוך כדי קבלת ביטחון ושלווה. 

בחרתי בנושא הזה שקשור לחברה ולמציאות של בני האדם, מכיוון שהפערים בין האנשים שחייהם נעצרו בגלל המלחמה לבין אלו שממשיכים בחיים האזרחיים הרגילים שלהם, הוא נושא עמוק ומורכב שמתעסק במציאות קשה ומורכבת המשפיעה על ימי יומם של אנשים רבים, ולדעתי זה נושא חשוב מאוד שצריך להעלות אליו את המודעות ולעזור אחד לשני להמשיך לחיות את החיים, גם אם הם לא רגילים כרגע.


את הארבע תמונות שאני מציגה מודפסות בתערוכה, בחרתי בגלל הרגעים שהן מספרות.

בגלל הפערים שהן מראות, בין החטופים, הנרצחים, הבית והמשפחה.

כל אחת מארבעת התמונות שאני מראה, מציגה משהו לא רגיל, רגע לא נתפס, את הפער בין החיים שממשיכים, לבין החיים שנעצרו.

y

r

e

l

l

a

g